גזר דין בתיק תו"ב 48396-03-11

1.       הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בביצוע עבירות המיוחסות להם בכתב האישום: ביצוע עבודות ללא היתר, עבירה על סעיפים 145 ו - 208 לחוק התכנון ובנייה, תשכ"ה - 1965, ועבירה על תקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז - 1967. הנאשם 1 בנוסף, הורשע אף בביצוע  עבירה של אי קיום צו שיפוטי, עבירה על סעיפים 205 ו - 210 לחוק התכנון והבנייה.

2.       על פי האמור בכתב האישום, ביום 22.01.09, ניתן על ידי בית משפט זה גזר-דין המצווה על נאשם 1, שהינו אביהם של נאשמים מס' 2 - 4, להרוס בתוך שנה (עד ליום 31.01.10) שלושה מבנים בשתי קומות, 240 מ"ר כל אחד, ובשטח כולל של 720 מ"ר שנבנו ללא היתר, בגוש 8895, חלקה 5, מגרשים 31 עד 30.

          הנאשם 1 לא ביצע את הצו, והוא וילדיו (כל ילד במבנה אחר מבין השלושה) עושים שימוש ללא היתר, במבנים הללו.

3.       כאמור, לנאשם 1 מיוחס ביצוע עבירה של אי קיום צו שיפוטי ולכל הנאשמים מיוחס ביצוע עבירה של ביצוע עבודות בנייה ושימוש בהם הטעונות היתר, ללא היתר.

4.       עתירת התביעה לעונש: המאשימה עותרת לגזור על הנאשמים קנס כספי גבוה  שיתן ביטוי לחומרת העבירות ,כפל אגרות, התחייבות גבוהה והטלת צווי הריסה ואיסור שימוש. בייחס לנאשם 1 - עתרה המאשימה להטלת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח ומאסר מותנה.

5.       עתירת ההגנה לעונש: הסנגור עתר להמנע ממאסר בפועל והטלת  קנס כספי נמוך ורכיבי ענישה מתונים.

6.       כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג(א) לחוק, בקביעת מתחם הענישה ההולם את מעשה העבירה שבצעו הנאשמים, בהתאם לעיקרון המנחה, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות לביצוע העבירה.

לעניין הערך החברתי שנפגע מביצוע הבעירה ומדיניות הענישה, אצטט להלן דברי כב' השופט סטולר בע"פ (מרכז) 2209-09-09:

  - "עבירות על חוקי התכנון והבנייה הפכו למכת מדינה. מדובר בעבירות בעלות תוצאות קשות לחברה, אשר אין באמצעים העונשיים הננקטים כלפי העבריינים, כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטותן. יש לראות בחומרה יתרה את התופעה של בנייה ללא היתר בכלל והפרת צו שיפוטי בפרט. הפרת הוראות חוק התכנון והבנייה גורמות לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים ומובילות לזילות בשלטון החוק.

לא פעם נפסק כי אין בקנסות הקבועים בחוק כדי להשיג מטרתם, ככל שאלה אינם עומדים ביחס ישר לתועלת הצומחת לעבריין מבנייתו הבלתי חוקית. לא פעם דובר בצורך בהוספת יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום.

אשר על כן, אני מוצא כי בדין הסתמך בית משפט קמא, במסגרת גזר דינו,  על פסקי הדין בע"פ 920/85, הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד לג(3) 653; ע"פ 23/83, פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 494.

ואני מוצא להוסיף מדברי כב' הנשיא שמגר בר"ע 1/84, דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד לח(1) 494, כי:

"בנייה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנאות של הבנייה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר: היא בין התופעות הבולטות, הפוגעות בהשלטת החוק. מי שעושה דין לעצמו פוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק...".

עיננו הרואות שכך עוד נקבע לפני עשרות בשנים והתופעה לא נכחדה גם כיום, כי אם החמירה. כב' השופט חשין ברע"פ 4357/01, סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה 'אונו',  פ"ד נו(3) 49, כי:

"אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת מדינה - ברבות הדנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות".

דברים דומים נאמרו אף ברע"פ 2809/05, טסה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]:

"למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה ...אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך".

יתרה מזאת, יש ליתן משקל לסכנה הנשקפת מבנייה בלתי חוקית. המדובר במבנים שנבנו ללא כל פיקוח של הרשויות, ובטיחותם מוטלת בספק, שהרי המבנה הבלתי חוקי אינו עובר את הליכי הביקורת ההנדסית המתחייבים מן החוק.

לעניין רמת הענישה ההולמת בעבירות על חוקי הבניה, התריע בית המשפט העליון לא אחת על הצורך להחמיר בענישה, בשל כך שעבירות הבניה ללא היתר נפוצות במקומותינו. הדברים אמורים במיוחד כאשר מצטרפת לבניה הבלתי חוקית גם הפרת צווים של בית המשפט. ראו בעניין זה רע"פ 11097/04, סעדאללה טחאן נגד מדינת ישראל, ([פורסם בנבו], ניתן ביום 7.12.04 ) שם קבע בית המשפט בזו הלשון: